ירושלמי- הצבי ואופיו משתנים?

אחת ממלאכות שבת היא מלאכת צד. במשנה המפרטת את כל המלאכות, מלאכה זו מוזכרת כך: "הצד צבי". 

בבבלי (שבת קו) אומרים שהצד צבי ישן או עיור חייב. אפילו שלכאורה אין כאן צידה, מפני שכיון שהוא לא רואה את האדם, הוא כביכול כבר ניצוד, ואין בתפיסתו צידה מחודשת. בכל זאת הוא חייב. ומסבירים בבבלי, שדרכם של בעלי חיים להישמט מהאדם מיד כאשר מרגישים את האדם נוגע בהם, ולכן אם האדם הצליח בכל זאת לצוד את הצבי הישן או העיור, הרי זו ממש צידה. 

בירושלמי (פרק יד א) חולקים על כך. 

לגבי צבי עיור, אומרים שמי שצד אותו פטור. וההסבר פשוט, כי כיון שהוא לא רואה הוא נחשב כבר ניצוד. 

ולגבי צבי ישן אומרים שחייב, אבל לא מהטעם של הבבלי, אלא מטעם אחר. בירושלמי אומרים שדרכו של הצבי שגם כאשר הוא ישן, הוא עוצם רק עין אחת, והשניה נשארת פתוחה. לכן הוא רואה את האדם שבא לצוד אותו, והוא אינו נחשב ניצוד. אבל זה נאמר רק לגבי צבי. במדרש חכמי א"י (שיר השירים רבה) דורשים ע"פ זה את הכתוב "דְּמֵה־לְךָ? דוֹדִ?י לִצְבִ?י", שגם כאשר יש הסתר פנים, וכביכול הקב"ה ישן, שזה יהיה כמו צבי, שמשאיר עין אחת פתוחה. 

שאר בעלי חיים נחשבים ניצודים בשעה שישנים, והצד אותם פטור. 

מה שורש המחלוקת?

המצב השלם הוא השלום בין כל חלקי הבריאה. גם בין האדם לבעלי החיים, כמאמר הכתוב  "וּרְד?וּ בִּדְגַ?ת הַיָּם? וּבְע?וֹף הַשָּׁמַ?יִם וּבְכ?ל־חַיָּ?ה הָֽרֹמֶ?שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ". בארץ ישראל יש נועם לא רק בין תלמידי חכמים, אלא גם בעלי החיים פחות מלחמתיים ומשתמטים מיד האדם. לעומת זאת בחו"ל כל פרט עומד לעצמו, בכל חלקי הבריאה. הפירוד שולט בחזקה. וגם היחסים בין בעלי החיים והאדם מושפעים מכך. 

(לא בהכרח יש הבדל בין טבע בעלי החיים בארץ לחו"ל. אלא המציאות היא לא חד משמעית, ולכן תפיסת העולם משפיעה על הגדרת המציאות, מהי המציאות העיקרית ומהי המקרית.)

לכן מושגי הצידה שונים בתורת א"י ובתורת חו"ל. שנזכה מתוך לימוד תורת א"י "לַחֲז?וֹת בְּנֹעַם־ה' וּלְבַקֵּ?ר בְּהֵֽיכָלֽוֹ"!